עוד קצת על עשייה ומוטיבציה

אזעקות, טילים, פחד, חרדה - חלקינו חווים אותם החל מאוקטובר 23 ואחרים הצטרפו למעגל המצוקה מאוחר יותר. וברקע, מתברר שהחיים עצמם לא עוצרים מלכת. משפחה, עבודה, בריאות, קבלת החלטות לעתיד – כולם עדיין איתנו. האירועים מידפקים על דלתנו, אנחנו פותחים אותה והם נכנסים פנימה ומחייבים התמודדות.  

לדלאי למה מייחסים את האמירה:  "יש רק שני ימים בשנה שבהם לא ניתן לעשות דבר: האחד נקרא אתמול, והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות, ובעיקר – לחיות." זהו ביטוי לרעיון הבודהיסטי שהעבר כבר איננו, העתיד טרם הגיע, ורק ההווה הוא הזמן היחיד שבו אפשר לפעול באמת. לכן עלינו להתמקד ביום הנוכחי — לאהוב, להאמין, לעשות ולחיות — במקום להיתקע בחרטה על אתמול או בדאגה לגבי מחר.

אני לא מומחה לבודהיזם, אבל בוחר לצאת מהרעיון הזה אל העשייה. כשאנחנו מחפשים את מקורות האנרגיה והמוטיבציה אצל אדם בעבודתו או בתהליך האימון, אנחנו עובדים עם מיגוון מודלים. בין השאר אנחנו נעזרים בשאלונים על משפחתו של המתאמן ועל עברו, ומשוחחים על  החזון האישי שלו, על חלומותיו ועל שאיפותיו.

במהלך שנות ניסיוני כמאמן גיליתי אצל מתאמנים רבים, שגם מי שמצויד ביכולות מרשימות להצליח להגשים את שאיפותיו, חסר לעתים את האנרגיה הנחוצה כדי להגשים את רצונותיו וחלומותיו בהווה וכדי להמשיך ולשכלל אותם גם בעתיד. האנרגיה, היכולות והכישורים קיימים אצל רובנו, אבל חלק מאיתנו אינם מאתרים את הכפתור החמקני של התנעת העשייה.   

הפתרון לאי ההתאמה בין הכישורים האישיים לבין יכולת הביצוע עשוי להתגבש במהלך פגישות ספורות בלבד, שבהן הפאסיביות תהפוך ליוזמה, לשינוי הרגלים ולפעילות - לקראת עתיד מבטיח.  

מוזמנים.

Yishay@weissman.biz

*הציור מאת נגה הררי