אזעקות, טילים, פחד, חרדה - חלקינו חווים אותם החל מאוקטובר 23 ואחרים הצטרפו למעגל המצוקה מאוחר יותר. וברקע, מתברר שהחיים עצמם לא עוצרים מלכת. משפחה, עבודה, בריאות, קבלת החלטות לעתיד – כולם עדיין איתנו. האירועים מידפקים על דלתנו, אנחנו פותחים אותה והם נכנסים פנימה ומחייבים התמודדות. לדלאי למה מייחסים את האמירה: "יש רק שני ימים בשנה שבהם לא ניתן לעשות דבר: האחד נקרא אתמול, והשני נקרא מחר. היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות, ובעיקר – לחיות." זהו ביטוי לרעיון הבודהיסטי

יצירתיות, חדשנות, יזמות, מוטיבציה פנימית מתפרצת, חשיבה מחוץ לקופסה – כל אלה משמשים לתיאור התכונות והיכולות של אלה שיצרו דרך חשיבה חדשה או ייצרו מוצר חדש. לעומתם יש רבים שמצטיינים בעשייה, והם ממשיכים להתנהג ולהתנהל באותם דפוסים מאז ומעולם. הגרמנים והיפנים, למשל, מצטיינים כידוע בתעשיות הרכב והמיכון שלהם, והם גאים ביכולתם לחזור על אותה פעולה אין-ספור פעמים ללא שינוי, אלא אם הוחלט אחרת. לעומת זאת בסביבת הסטרט-אפ הישראלי המצוי הכל נעשה בדרך הפוכה לגמרי: היזמים ושותפיהם שואפים ליצו

חברי מאז הפלוגה בגולני, פרופסור לרפואה ואחד האנשים האופטימיים שאני מכיר, הסביר לי כשהיינו בני חמישים וקצת שהמכונה שלנו, כלומר הגוף שלנו, מתקלקלת אחרי כל כך הרבה שנות שימוש ותחזוקה לא מיטבית. הבעיה העיקרית, הוא אומר, היא שלמכונה הזאת אין חלקי חילוף ורוב הפתרונות שהממסד הרפואי מציע מאפשרים לחיות עם הקלקול לתקופה מסוימת, אבל היכולות יורדות בקשר חד-חד ערכי עם העלייה בגיל. עד כאן החלק הפסימי מהאיש האופטימי. עובדתית, תוחלת החיים עולה והרצון להיות פעילים, נחוצים ותורמים לחיים שסביבנ